על שפת הנחל

אהלן.

אז אני יושבת במשרד כבר שעה וחצי בערך ומנסה לסדר כל מיני תמונות כדי להעלות פוסט לבלוג ותוך כדי מנסה לחשוב איך להתחיל לכתוב ואיזה סיפור לספר ואיך להסביר כל מיני קפיצות בזמן ובעודי מנסה לקבל החלטות העולם החליט בשבילי. אתם מבינים, ביום שישי בבוקר המשרד ריק לחלוטין, הווייפיי עובד כמו שצריך, ויש שקט כזה שהוא הדבר הכי קרוב שאני מצליחה למצוא פה לשקט של שישי בארץ. בעודי בוהה במחשב ומנסה להבין איך אני משלבת תמונות ישירות מגוגל-פוטו (אגב, לא הצלחתי להבין, אם ברצונכן להאיר את עיני), נכנסות למשרד עדר נפאליות צוהלות שלא ראיתי מעולם ולא מדברות מילה אנגלית, מתיישבות לידי במשרד, מתיישבות על הספות בכניסה, מרשות עצמן לשירותים ולמתקן השתייה וכמובן, כמיטב המסורת, נגמרות עליי מצחוק. עכשיו, הנפאלית שלי לחלוטין סבירה ברמת הלהזמין אוכל, לכוון נהגי מונית וסמול טוק סביר כזה של מי נמצא איפה ולמה לא באת לישיבה היום. מה שאני לא יודעת להגיד זה “מי אתן ומה לעזאזל את רוצות”. כלומר, אני מנסה להגיד את זה, אבל הן, כאמור, נגמרות עליי מצחוק. בסופו של דבר בעזרת תרגום טלפוני הכל הובן (הן התבלבלו ביום) אבל בחיי שהיה מדובר בכמה מהדקות המשונות והמשעשעות ביותר שעברו עליי. אז ככה אני מתחילה.

זאת ראג’קומארי, היא בת 82 והיא מצחקקת מסיבות שונות לחלוטין. התמונה לצורך המחשה בלבד.

בכל אופן, כמו שבטח שמתם לב כל עניין הכתיבה נהיה לי ממש מורכב בנפאל. לפעמים אני נזכרת בסיפורים שלא סיפרתי, ואז תוהה אם יש טעם לספר אותם בהתחשב בזמן שעבר מאז שהם קרו. אתמול בארוחת הערב מצאתי עצמי מספרת את אחד מהסיפורים האלה לחבורה של אנשים, והחלטתי שהכון יהיה לחלוק אותו גם אתכם. אז בואו חזרו איתי בזמן לנובמבר 2016.

יצאנו לביקור שטח באחד מאזורי העבודה. כולם דיברו על איזה נחל שנצטרך לחצות ואמרו שהאוטובוס חוצה אותו בקלות, אז דמיינתי בראש שלי משהו מפכפך כזה, שטיפה מרטיב את הנעליים, גג את הקרסול. פחות דמיינתי נחל מהסוג שנתקעות בו משאיות ואז מגיעות משאיות אחרות לגרור אותן בעוד אי אלו אנשים עומדים ומסתכלים (וצוחקים, כמובן) ואת עם המכנסיים מגולגלים עד הרבה מעל הברך מנסה שלא להסחף בזרם. אבל האמת שזה היה ממש בסדר, כי אחרי חציית הנחל (שבואו נודה על האמת, בישראל זה ממש היה תופס כנהר) וטיפוס קליל על ההר, הגענו אל העמק המרהיב הזה:

אז אחרי נסיעה די מטורללת וחצייה של אחד נחל-נהר, כל מה שנותר לנו הוא לחצות את הגשר הפסטורלי הזה על מנת להגיע אל מחוז חפצנו. אממה, הייתה גם אבן אחת שהייתה צריכה לחצות את הגשר. בכיוון ההפוך.

אבן.

טוב. כמה זמן כבר ייכול לקחת להעביר אבן מצד אחד של הגשר לצד השני? ירדנו לשפת הנהר, התיישבנו וחיכינו. הנוף היה קסום, מ’כפת לנו.

אז זהו, שמסתבר ש”אבן” זה הגדרה יפה ונאיבית ל”סלע בגודל של חדר” וכמו שאתם יכולים לדמיין לוקח ממש הרבה זמן להעביר ידנית סלע בכזה גודל מצד אחד של הגשר לצד השני. כמה זמן? מלא. דמיינו שלוש רפסודות עץ שמשמשות לגרירה של הסלע, וכל פעם מישהו רץ ומעביר את הרפסודה האחורית קדימה. קצב ההתקדמות הלך משהו כמו גרירה של 3-4 מטרים, הפסקה של עשר דקות, גרירה, הפסקה וחוזר חלילה (הנה קישור לוידאו של הדבר הזה). סה”כ חיכינו שם קצת פחות משעתיים. והנה אנימציה מגניבה שממחישה את זה (זה נראה ממש מהר אבל שימו לב לתזוזה של הצל על הנהר כדי להבין כמה זמן עבר) :

בסופו של דבר סיימה האבן לחצות את הגשר וקיבלנו אישור לחצות אותו גם אנחנו. כמובן שגיליתי שאנחנו אפילו לא קרובים למחוז חפצנו והיו לנו עוד שעתיים של נסיעה בתוך אבק עם נגיעות אבק וקצת אבק מפוזר מלמעלה. אבל היה שווה את זה.

קצת קשה להסביר איך זה הרגיש, לצאת בפעם הראשונה מקטמנדו ולראות את העבודה שלנו בשטח. פתאום נופלים לך המון אסימונים בראש, וכל הדו”חות שקראת מקבלים חיים, ופנים, ושמות.

אגב, הביקור הזה הוא הביקור בו בפעם הראשונה נתקלתי בתופעת ה”יש דבר כזה יותר מדי דבש”. היינו אצל אחד הדבוראים והריח היה משכר. אמרתי לקולגות שלי (בעברית!) משהו כמו “אם הייתה פה קערת דבש הייתי אוכלת אותה עם כפית”. מה נראה לכם קרה אחר כך? נכון. קיבלתי קערת דבש וכפית.

פעמיים.

אבל היי, גם למדתי איך מפרידים כוסמת מהמוץ:

מה למדתי חוץ מזה?

• “נחל” זה יחסי.
• כנ”ל לגבי “אבן”.
• פריצת דיסק זה לא כיף.
• עם זאת, מנוחה במיטה יכולה להוציא ממך יופי של דברים.
• באופן כללי, את צריכה לצייר יותר.
• זמן זה דבר שעובר נורא מהר. הנה, תראו, עוד חודש וחצי אני כבר באה הביתה.

מלאן אהבה,

גל

לטיול יצאנו

או: פוסט מהסוג הישן והטוב בו הכל משתבש.

היי שלום.

לפני שבועיים נסעתי לביקור שטח באחת התחנות בהן אנחנו עובדים. מדובר היה בביקור דה-לוקס שכלל נסיעה בג’יפ ולא בתחבורה ציבורית, ולכן הרשיתי לעצמי להתפנק ולבוא בסנדלים, עם תיק קטן, ועם בגדים בשיטת הבצל שכללו גם שמיכונת להתעטף איתה בנסיעה (כי נפאל בדיוק עוברת מהחורף הקר בחיי לאביב פושר ונעים אבל תקופת המעבר האת היא כמו גיל ההתבגרות ושום דבר בה לא צפוי). זאת היתה טעות מספר אחת.

למרות שלא ישנתי מלא באותו לילה, הייתי ממש גיבורה והגעתי למשרד בשעה האמורה ואפילו זכרתי לארוז איתי את הבגדים של היוגה כי בסך הכל מדובר היה בביקור יום והיינו אמורים לחזור לקטמנדו עוד באותו הערב, ואפילו לא יותר מדי מאוחר, אז ברור שאגיע ליוגה. הו התמימות. בכל אופן, זה טוב ויפה שהגעתי בזמן, אבל נחשו מי לא הגיע בזמן? נכון. הג’יפ. מתי הוא כן הגיע? אחרי יותר משעה. בסדר. ניחא. נפאלי טיים. נישן באוטו. יאללה, יצאנו.

הצוות איתו נסעתי, בהיותו הצוות החמוד בעולם, ובהכרותו אותי ואת העובדה שאין לי ממש זמן לנשום שלא לומר לצאת לחופשה ולכן לא כל כך יוצא לי לראות את נפאל מעבר לקטמנדו, הפך את הנסיעה לסיור מודרך (עד לרמת הפלורה ופאונה!) והיה כיף שיגועים. בדרך עצרנו לארוחת בוקר שכללה הרבה מאוד מהמשקה הלואמי של נפאל הלא הוא דוד-צ’יה (תה עם חלב). טעות מספר שתיים. בערך מהשנייה שעברנו את העיירה בה עצרנו, הנסיעה הפכה לרכבת הרים ובשלב הזה כולכם כבר יכולים לדמיין כמה שמח היה לי בבטן.

באחד הפיתולים של הדרך התגלעה מחלוקת בין הנוכחים בג’יפ לגבי האם לפנות ימינה או שמאלה, שאלנו כמה וכמה עוברי אורח שטענו שאפשר לנסוע גם ימינה וגם שמאלה (סך הכל הגיוני) ושאנחנו רק צריכים לבחור. בחרנו שמאלה. טעות מספר שלוש. הג’יפ מסתבר לא היה מאוד ג’יפי ואחרי רבע שעה נסיעה נתקלנו בעלייה שלא ממש תאמה את מידותיו, לא שזה הפריע לנהגנו לנסות לזנק את הזינוק הזה כעשרים דקות. זה לא עבד. חזרנו על עקבותינו והפעם בחרנו בפנייה ימינה, רק שככל הנראה הזינוקים קצת שברו את הג’יפ ובשלב מסוים הוא פתח בשביתה. האם היינו קרובים למחוז חפצנו? כן! מאוד! אבל בקו אווירי. בפועל נעצרנו שלוחה אחת ימינה מאיפה שתכננו להיות, והיינו צריכים לרדם לנחל ולעלות בחזרה על המדרון השני אל הכפר המיועד. בסדר. הרפתקה. היו עוד מלא צמחים נפאליים ללמוד עליהם בעמק ההוא.

הביקור אצל הקהילה היה מהמם. באמת. מדובר במקום כל כך יפה שבכלל לא היה לי איכפת שאני מטפסת על ההר הכי גבוה שהייתי עליו בנפאל עד כה (עם סמדלים, כן?) כי הנוף היה פשוט מאלף. עברנו מבית לבית (מדובר בקהילה חדשה שאנחנו נכנסים אליה ואחת ממטרות הביקור היתה הכרת חברי הקהילה) וזכינו להכנס אורחים מקסימה. רבים מתושבי הכפר עוסקים בדבוראות מסורתית, וזכינו לטעום לא מעט דבש בדרך. וכשאני אומרת לא מעט, אני מתכוונת לממש ממש הרבה. כמו בצנצנות דבש. עם כפיות. ואנחנו בנפאל כן? אז אין דבר כזה לא לסיים מהצלחת צנצנת. הדבוראי האחרון הגדיל ועשה ופשוט שלח ידיים חשופות לתוך הכוורת, שבר לנו יערות דבש ונתן לנו ללעוס. טעים? כן. בריא? סביר שגם. יותר מדי? חד משמעית.

כשסיימנו את הביקור התחלנו לרדת חזרה, ותוך כדי הליכה גיליתי שהג’יפ לא פתח בשביתה אלא שבק חיים. האם כולם ידעו? כן. האם מישהו הסביר את זה לגל כשעזבנו את הג’יפ? לא. האם גל השאירה את כל הדברים שלה על הרכב? ברור. אז במקום לרדת ישירות לבזאר המרכזי שם היה אמור לאסוף אותנו ג’יפ חלופי, ירדנו שוב לנחל, טיפסנו שוב על השלוחה, אספנו את השמיכונת, וירדנו בדרך אחרת אל הבזאר ואל הג’יפ החלופי הנכסף.

כמה נכסף? מספיק בשביל לשבת עוד שעתיים בבזאר ולחכות לו. ובסוף הוא הגיע עם חבר, אז גם נדחפנו מאחורה כמו סרדינים. ואז הוא גם נסע כמו משוגע ולא ממש היה לי איפה להחזיק ובאחת הקפיצות דפקתי את הראש בתקרה של הג’יפ, דפקתי את הגב בחזרה על הספסל, ואז דפקתי צרחה והתחלתי לבכות. עכשיו, לכי תסבירי לג’יפ מלא בנפאלים גברים (מקסימים ככל שיהיו) שלא צריך להתרגש מזה שאת בוכה וזה פשוט היה יום ארוך ואפשר להמשיך לנסוע רק שהנהג יאט קצת את הקצב. ניסיתי להסביר. לא עבד. כמה שתיקה מביכה היתה בהמשך הדרך? מלא.

מה למדתי?

• אף פעם אל תשאירי שום דבר ברכב.
• את לא תגיעי ליוגה. שחררי.
• גם לדבש יש גבול. פשוט אמרי לא.
• אין באמת פתרון לסוגיית האיחורים. הם תמיד ייאחרו. את תמיד צריכה להעמיד פנים שיש לך תקווה שהם יגיעו בזמן.
• “גברים נלחצים מבכי” זוהי אמת מולחטת, חוצה גבולות ולאומים.
• אין דבר שאני לא יכולה לעשות בסנדלים.

אור ואהבה,

גל.

התנפאלתי

היי.
היוש.
אהלן.

אז עברתי לנפאל. ולא כתבתי מילה מאז שעברתי לנפאל. ואני פה כבר חמישה חודשים מלאנתלאפים זמן. אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו. בהתחלה הייתי בכזה שוק שבכלל לא ידעתי מה לכתוב, ואז פתאום היה לי מלא מה לכתוב אבל זה הגיע ביחד עם גל עומס לא נורמאלי בעבודה אז לא היה לי זמן לכתוב, ואז בדיוק הצלחתי לפנות זמן אבל באותה נקודה תקף אותי חיידק אלים במיוחד במערכת העיכול ואז שוב לופים של חוסר זמן או חוסר השראה ומפה לשם ושם לפה הנה אני כאן. בלי חיידקים אלימים, ברוך שפטרנו.

הנה תחריט עץ נפאלי עתיק באחד המקדשים, שבעצם, אם זה לא ברור, נראה בדיוק כמוני. 

ועכשיו כשכבר סוף סוף התיישבתי לכתוב (וזה לקח מאמצים לא קטנים להושיב את עצמי מול המחשב בסופ”ש) אני לא כל כך בטוחה איפה להתחיל. כי איך מכניסים 5 חודשים לתוך פוסט אחד ואולי יותר מזה איך כותבים כשאת כבר לא לבד בבועה שלך אלא חיה ועובדת עם אנשים שבטח יקראן גם את מה שכתבת. אמאל’ה. אז בגישת מריה פון-טראפ כפרה עליה נראה לי שנתחיל בתו הראשון של המסע הזה, הלא הוא קטמנדו (ראיתם מה עשיתי פה?).

אני גרה, עובדת, חיה (ולצערי גם נושמת) בקטמנדו, והאמת שחוץ מעניין הזיהום אני אוהבת את העיר הזאת ממש ובמיוחד את השכונה בה אני גרה – סוואיאמבהו (כותבים את זה Swoyambhu, מבטאים את זה Swah-Yam-Boo). קטמנדו משוגעת ומשגעת. עיר ענקית, מורכבת, סואנת, רועשת, עמוסה, אפופה וצפופה. אבל היא גם יפהפייה, צבעונית, מוזיקלית, טעימה, ומלאה בפינות חמד , אומנות רחוב ואתנחתות קומיות, כמו למשל התמרורים האלה באמצע הבאזאר הכי גדול בעיר:

סוואיאמבהו, לעומת זאת, היא יותר כזאת:

זה הנוף מהגג במשרד. הירוק שרואים בחלק התחתון של התמונה זאת הגינה של הבית שלנו.

וזה קוף.

קופים הם חלק בלתי נפרד מהנוף בשכונה וזה נע בין זוועות עולם לכיף לא רגיל. מרחוק הם חמודים נורא, ויש משהו מקסים במשפחת קופים שמתיישבת באמצע הרחוב ומתחילה לשחק, או כשהם מהלכים על חוטי החשמל כמו בפארק חבלים ומקפצים בין הגגות. זה פחות כיף כשהקופיפים מתחילים לצרוח בהיסטריה והאמהות שלהם מתחילות לרדוף אחרייך, או כשהם מחליטים לערוך את הפיקניק שלהם בדיוק על המדרגות למשרד ואת פשוט עומדת ברחוב ומחכה עשרים דקות שהם יואילו בטובם לשחק במקום אחר, או כשהם מחליטים לנתק לך את הכבל של הווייפיי או לעשות מסיבה על הערמה של הקומפוסט. זה במיוחד לא כיף כשאת קונה תפוח או לחם ואז הקוף מחליט שבדיוק בא לו על התפוח שלך ולכי תריבי עם קוף. אז אנחנו משתדלות תמיד לשים לחם או פירות בתיק. ואז באחת השבתות משום מה בראש שלי החלטתי שהקופים גם לא עובדים בשבת, ויצאתי החוצה עם סנדוויץ’,  בידיעה מאוד ברורה שלא היו קופים. כן. טוב. כנראה שהם לא מאוד אורתודוקסים, הקופים בשכונה שלי.

אבל תראו איזה חמודים הם:

חוץ מהקופים יש גם את מוכר הפרחים שמסתובב בשכונה בכל בוקר ואם את מגיעה מספיק מוקדם למשרד (מה שאף פעם לא קורה, כן? בכל זאת אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות והנפשות הפועלות אוהבות לישון) אז הוא עומד בדיוק מול השער וזה כמעט קסום:

והכי הכי אני אוהבת את המתגים על כל מנורות הרחוב. כי ככה הזקנות עוברות בערב ומדליקות את כל מנורות הרחוב, וגם אם המנורה בדיוק נכנסת דרך החלון שלך ומפריעה לך לישון את יכולה פשוט לרדת שניה לרחוב ולכבות אותה. גאונות.

מה למדתי?

• לא לצאת עם תפוחים לרחוב.
• בכל שפה, בכל מקום בעולם, לנצח אוצר המילים הראשון שלי יהיה : “לא חריף, בלי קינמון, בלי פלפלים”.
• וישר אחריו אלמד איך להתמקח עם נהגי מוניות ומוכרות של בננות.
• למדתי איך להחליף לבד בלוני גז!
• למדתי שלעבור למקום לממש הרבה זמן (בשונה מכמה חודשים) זה גם אותו דבר וגם שונה לחלוטין, ויש משהו בהתקרקעות הזאת שמהווה דווקא עקירה מהרבה דברים אחרים. אבל על זה, בפוסט אחר.

• 

  ואלה המדרגות שמטפסות אל הבית שלי. והדלעת שמטפסת איתן.

אוהבת המון,
גל

איך (לא) להתנדב בעולם

או: כל הדברים שצריך לחשוב עליהם לפני שמחפשים התנדבות.

מאז שהתחלתי לעסוק בתחום הפיתוח הבינלאומי אני מקבלת לא מעט פניות ושאלות בנוגע להתנדבות בעולם. מרבית האנשים שפונים אליי רוצים לנצל את הזמן החופשי שלהם, החל מכמה ימים ועד כמה שבועות במהלך הטיול (ולפעמים אפילו נסיעה במיוחד לכמה חודשים), כדי לעשות טוב בעולם. וזה מהמם, כל הרצון הטוב הזה. באמת. הבעיה היא שלהתנדבות בעולם יכולות להיות לא מעט השלכות שליליות, ואנחנו לא נחשפים אליהן כמעט כשאנחנו חושבים על התנדבות בעולם. יותר מזה, אני אעז ואגיד שאין ממש דרך לגלות על הצד השלילי של התנדבות בעולם אלא אם כן מחפשים אותו ספציפית (ולמה שנחפש דברים רעים? אנחנו בסך הכל באים לעשות טוב!). היה וחיפשתם ספציפית, תגלו שהאינטרנט עמוס לעייפה במאמרים, סרטונים ודיונים בנושא אבל רובם המוחלט באנגלית* וקשה למצוא מספיק חומר בעברית. אז אחרי אינספור שעות של קריאה, מחקר והתייעצויות קבלו את המדריך המלא לאיך (לא) להתנדב בעולם, ואם כבר עושים את זה אז למה כדאי לשים לב כדי לעשות את זה נכון.

תסמונות שלא ידעתם שאתם סובלים מהן

ישנה תופעה נפוצה ביותר שנקרא לה בתרגום חופשי “תסמונת המושיע הלבן”. אם הגעתם לכאן ואתם בכלל קוראים את הפוסט הזה סביר בהחלט שאתם סובלים ממנה, וזה בסדר. תסמונת המושיע הלבן אומרת שאנחנו כאנשים מערביים ובעלי פריבילגיות תופסים מעצמנו ככאלו היכולים (ואולי אפילו מחוייבים) לסייע ולפתור את כל בעיותיהם של אלו אשר מזלם פחות שפר עליהם, יהיה אשר יהיה מיקומם בעולם, מוצאם או צבע עורם. זה לא אומר שאנחנו גזענים, זה לא אומר שאנחנו מתנשאים. אוקיי, זה קצת אומר את הדברים האלה. אבל זה לא בגלל שאנחנו מחליטים להיות כאלה וזה בטח לא בגלל שאנחנו אנשים רעים, זה בעיקר בגלל שנים של הבניות חברתיות ושאר ירקות שברשותכם לא אכנס אליהם עכשיו כי זה גם ככה הולך להיות פוסט ארוך.

אבל היי, אם אתם קוראים את הפוסט הזה זה גם אומר שאתם רוצים לעשות טוב בעולם, ושקשה ועצוב לכם עם הידיעה שיש אנשים שקשה להם בחיים, ושאתם רוצים לעזור. יותר מזה – אתם ככל הנראה בעלי אידיאולוגיה שמאמינה בשוויון, אולי אפילו רוצים לתקן את חלק מנזקי הגלובליזציה. ואלה בסך הכל אמונות ורגשות טובים וחשובים שבהחלט יכולים להוביל שינוי. ואני מבטיחה שעוד נחזור אל האמונות והרגשות האלה והשינויים הפוטנציאליים בהמשך. בינתיים, חשוב להכיר את תסמונת המושיע הלבן ולנסות להסתכל על זה מבחוץ. לי הכי קל להסביר את הבעיתיות שבזה דרך הדוגמא ההפוכה: דמיינו אדם בגילכם בערך, שיושב בארץ רחוקה, נגיד זימבבואה, וקורא כתבה על המצב בארץ. נגיד שהוא קורא על הדרת נשים במרחב הציבורי, והוא מחליט לעזוב הכל ולבוא לישראל לשבועיים כדי להלחם בתופעה ולעזור לנשות ישראל למנוע את ההדרה. מה תגידו לו? שזה טיפה יותר מורכב ממה שנראה בעיתון? שסביר להניח ששבועיים לא יעזרו לכלום? שזה משהו עמוק יותר, ומבני, ושהשינוי צריך לבוא מהמחוקק ומהחברה הישראלית? הכל תגובות לגיטימיות. אז למה כשאנחנו רוצים לעשות את אותו הדבר זה נראה לנו ממש בסדר? מה זה אומר? שאנחנו צבועים? כן, אבל זה לא בהכרח באשמתנו. זו התסמונת הארורה הזו.

אבל אני בסך הכל רוצה לעשות משהו טוב.
איך זה יכול להיות רע?

הרצון שלכם הוא לא רע. גם אני הייתי שם. וחשוב לי להדגיש שוב שמטרת הפוסט הזה היא לא לשפוט אף אחד ולא לשכנע אותכם שתרומה לאנושות זה דבר רע חס וחלילה, אלא להציג כמה מההשלכות השליליות האפשריות של התנדבות בעולם (וגם על חלוקת מתנות לילדים במהלך הטיול, אם אנחנו כבר כאן). ההשלכות השליליות הללו כמעט ולא נשמעות מספיק בשיח הישראלי על התנדבויות בעולם, אבל זה כל כך חשוב שנהיה מודעים אליהן. הנה החשובות שבהן (ואפילו סידרתי אותן ברשימה כדי שתוכלו לקרוא בקלילות):

1. היווצרות של תלות
   אולי העניין החשוב יותר מהכל. התערבות חיצונית, כל התערבות חיצונית, כולל גם את האו”ם ואת ארגוני הסיוע הותיקים והמנוסים ביותר, אשר נעשית בצורה לא אחראית ובלי תכנית יציאה מסודרת לרוב תגרום ליצירת תלות של האוכלוסייה המקומית בסיוע חיצוני. במקום לקחת אחריות ולסייע לעצמם, הרבה פעמים נוצר מצב שבו פשוט יושבים ומחכים לסיוע הבא שיגיע. למה ללמוד לרכוב על אופניים לבד אם תמיד יהיו לנו גלגלי-עזר? התלות הזאת לרוב תגרום לדיכוי כזה או אחר של החברה והיוזמה האזרחית והנמכת הציפיות מהשלטון המקומי:  אזרחים לא יפעילו לחץ על הממשלה וידרשו שינוי, ויישארו נאמנים למעגל הסיוע החיצוני הבלתי נגמר.

2. העברת מסרים לא נכונים
   איזה מסר אנחנו משדרים לקהילה המקומית כשאנחנו באים להתנדב בה? כן, ברור שאנחנו מתכוונים לשדר שאכפת לנו ושאנחנו אנשים טובים ושכל העולם ערבים זה לזה. אבל מאוד יכול להיות שגם נשדר התנשאות קלה (בכל זאת, לנו יש את היכולת לעזוב הכל ולנסוע לסוף העולם לשבועיים כדי לעזור לאנשים שהם אפילו לא המשפחה שלנו). לדעתי, המסר הבעייתי ביותר שאנחנו עלולים להעביר ואפילו לקבע הוא שהקהילה המקומית הם מקבלים, שהם לא מחליטים על החיים של עצמם ואפילו לא שותפים להחלטות. אנחנו עלולים לדכא סוכני-שינוי שיכולים לצמוח מתוך הקהילה עצמה, לדכא יזמות, מנהיגות ואחריות. תשמעו, לגמרי יכול להיות שההתנדבות שלכם תהיה סופר משמעותית ויהיה איזה נער בסוף העולם שיזכור אתכם לכל החיים ואתם תהוו השראה בשבילם. אבל כאן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – האם אנחנו צריכים להיות ההשראה שלהם? האם אני צריכה להיות זו שהוא יזכור לשארית חייו? האם לא הרבה יותר ראוי ונכון ומשמעותי שזה יהיה מישהו מהקהילה שלו? מישהו שהוא יכול להזדהות איתו, ולא לשאוף להיות מישהו חיצוני? זה כמובן מתקשר באופן ישיר לסעיף 1, וזה יכול להיות הרסני.

3. צמצום מקומות עבודה
   מה? אבל אני מתנדב חיצוני שבא לשבועיים? למה שזה ישפיע? בסך הכל חילקתי לילדים נעליים ובגדים על הדרך, איך אני פוגע בעבודה שלהם? כשאתה בא ללמד אנגלית בבית ספר מקומי אתה לוקח עבודה פוטנציאלית של מורה מקומי. כשאתה מביא נעליים מהארץ, אתה פוגע בפרנסה של מוכר הנעליים בכפר. כשאתם באים כל החבר’ה לעזור לבנות מרפאה בכפר, אתם לוקחים את העבודה של פועלי הבניין המקומיים, שבואו נודה על האמת, כנראה גם יעשו את העבודה יותר טוב מכם.  למה במדינות עולם שלישי זה לגיטימי שנעסוק בעבודה שבארץ שלנו אף אחד לא היה נותן לנו לעסוק בה בלי כמה שנים טובות של לימודים ונסיון? אם נחזור לסעיף 2 ושידור המסרים – איזה מסר זה משדר שילדה בת 22 שהרגע השתחררה מהצבא היא מספיק טובה ללמד אנגלית אפילו שאין לה הכשרה או נסיון בנושא, אבל המורה המקומית שלהם לא מספיק טובה.

4. פתרונות לטווח קצר עם השלכות לטווח הארוך
   לצערנו, הרבה מאוד פרוייקטים אינם ברי-קיימא או לפחות אינם מתוכננים באופן הזה. כנאמר, לבנות בית ספר זה יחסית קל, לתקן את מערכת החינוך זה קצת יותר מורכב. כאילו, סבבה, באתם כל החבר’ה, נתתם חודש מהחיים, בניתם בית ספר חדש לכפר. אחלה. מהמם. מי הולך לשלם משכורות למורים? לכמה זמן? מה עלויות האחזקה של הבניין? מי יישא בהן? מה ייקרה כשיישבר חלון? וכשיהיה חור בגג? לפעמים אנחנו מנסים לפתור בעיות ובעצם הפתרון שלהן אנחנו יוצרים בעיות חדשות. אנחנו מדביקים פלסטר איפה שצריך תפרים.

5. השלכות רגשיות
   מוזכרות הרבה בעיקר בהקשר של בתי יתומים. ההשפעות הרגשיות על הילדים הן חמורות, חוויות הנטישה החוזרות ונשנות עושות את שלהן ולא בקטע טוב. יש לא מעט מחקרים שגילו שהרבה מהיתומים בבתי יתומים הם לא באמת יתומים אלא שם כדי למשוך תיירים-מתנדבים, או שמשמרים אותם במצב רעוע כדי שיגיעו יותר מבקרים מבחוץ ויתנו כסף (הנה סרטון קצר באנגלית שמסביר את הנושא מצויין). בנוסף, התנדבות בבתי יתומים  הרבה פעמים יוצרת מערכת יחסים בעייתית בין הילדים למתנדבים המערביים. הדוגמא הכי טובה לכך היא עניין המגע – בהרבה תרבויות לא מקובל להביע חיבה באמצעות מגע. בתרבות שלנו לעומת זאת, חיבוק או ליטוף הוא אמצעי להעביר מסר מנחם, תומך ומחזק ולכן טבעי ביותר שנשתמש בכלי הזה כאשר אנחנו בנוכחות ילדים פגיעים ביותר. הבעיה היא שאנחנו בדרך כלל לא חושבים על כמה זה מסוכן – על הנורמה שאנחנו עלולים לייצר, על הביקוש שיווצר אצלם למגע הזה שהם לא מקבלים ולא יקבלו בתרבות שלהם, ועל המקומות אליהם זה עלול להדרדר, רובם קשורים בניצול מיני. העיוות התרבותי שעלול להיווצר מתוך 100% כוונות טובות מוביל אותנו ישירות אל הסעיף הבא:

6. התנגשות תרבויות
   גם אם מצאנו פרוייקט מושלם שלא חוטא באף אחד מחמשת הסעיפים שלמעלה, צריך לקחת בחשבון את פערי התרבויות ואיך הם באים לידי ביטוי בנוכחות שלנו בחברה זרה. בחור ישראלי שמתנדב בבית ספר מקומי ומלמד את הילדים חינוך וערכים – האם הערכים שהוא מגיע איתם מישראל בכלל רוונטיים להם? האם אלה הערכים שיעזרו להם לשרוד במחנה פליטים או לצאת לשוק העבודה ולפרנס את משפחתם לכשיגדלו? בחורה ישראלית שנוסעת ללמד אנגלית – מי בכלל אמר שילדים בכפר נידח אי שם צריכים ללמוד אנגלית? התשובה שלנו לרוב תהיה “כי זה ערך שיעזור להם בעתיד להשתלב בכלכלה המערבית”, אבל בואו נעצור ונשאל את עצמנו האם זה בהכרח משהו טוב?

אתנחתא קומית: “ברבי המושיעה” הוא חשבון אינסטגרם הורס שנוצר כחלק מקמפיין למניעת התנדבויות חסרות אחריות בבתי יתומים.

View this post on Instagram

A post shared by Barbie Savior (@barbiesavior)

אוקיי, אז מה עושים עכשיו?

אי שם בתחילת הפוסט כשאבחנתי את כולנו כלוקים בתסמונת המושיע הלבן, הבטחתי שנתייחס גם לכל הרצון הטוב הזה ולשינוי החיובי שבהחלט אפשר ליצור בעולם בעזרתו. ישנם אינספור אתרים וארגונים המציעים התנדבויות בעולם, והיום אפשר די בקלות למצוא בגוגל או בפייסבוק פרוייקטים שמחפשים מתנדבים. איך נדע שהפרוייקט בו אנחנו מעוניינים הוא פרוייקט אחראי והוגן שלא גורם יותר נזק מתועלת אתם שואלים? שמחה ששאלתם! אתם בכיוון הנכון! יש המון שאלות שצריך לשאול. צריך לשאול שאלות את הארגון בו נרצה להתנדב, לברר שהוא פועל בצורה אחראית ולטובת הקהילה. חשוב מכך, צריך לשאול את עצמנו כמה שאלות. הן לא בהכרח שאלות פשוטות, אבל הן כל כך חשובות.  כולנו פה כי אנחנו אנשים טובים שרוצים לעשות משהו טוב, זוכרים?

שאלות שצריך לשאול את הארגון/פרוייקט:

1. מי הקים את הפרוייקט? למה? ולמה דווקא במקום בו הוא נמצא?
2. כמה הקהילה המקומית מעורבת בפרוייקט ובקבלת ההחלטות?
3. האם הפרוייקט רלוונטי בכלל לקהילה המקומית? באיזה אופן?
4. מיהם השותפים המקומיים? איזה חלק מהקהילה הם מייצגים?
5. מהם מקורות המימון של הפרוייקט?
6. (אם אתם משלמים על ההתנדבות אז חשוב לשאול:) למה התשלום שלי יישמש?
7. האם יש לפרוייקט תכנית יציאה? מה החזון שלו? האם הוא בר-קיימא?
8. מאיפה מגיעים שאר המתנדבים שלכם?
9. האם יש תהליך מיון למתנדבים? מה הוא דורש?
10. מי יחליף אותי לכשתסתיים תקופת ההתנדבות שלי?

שאלות שצריך לשאול את עצמנו:

1. מה המניע שלי? למה אני רוצה לעשות את זה?
   תהיו ממש כנים עם עצמכם. ממש. זה קשה. אבל הנה העניין פה: אתם מכירים את זה שלפעמים יש לכם תחושה שבחתונות כל ההפקה הזאת היא רק כדי שתהיינה תמונות יפות בפייסבוק? אז לפעמים בהתנדבות בעולם זה אותו דבר. למה אתם חושבים על התנדבות בעולם? כי זה מגניב ונראה טוב? כי יש לכם אידיאולוגיה וחשוב לכם לעשות שינוי? בשביל החוויה? כל התשובות הגיוניות, אבל לא כולן מצדיקות את כל ההשלכות שפירטנו עליהן למעלה. חשוב להדגיש: חוויית ההתנדבות היא חוויה מדהימה, וזה בהחלט לגיטימי לחפש תכנית שגם תתרום לכם ותפתח אתכם באופן אישי או תעזור לכם בקורות החיים. חשוב לשים לב שהתרומה למתנדב לא תבוא על חשבון טובת הקהילה, זה הכל.
   .

2. האם אני מבין את הפרוייקט לעומק? האם ברור לי מה יידרש ממני לעשות?
   זה שאתם הולכים להיות מתנדבים לא אומר שלא תעבדו קשה. ואם אתם מתחייבים להיות חלק מפרוייקט, ומתחייבים לעשות שינוי בחיים של אנשים, זה לא לעניין לעזוב אחרי יומיים כי חשבתם שיתנו לכם יותר זמן פנוי או כל סיבה אחרת.
   
   
3. האם אני רלוונטי לפרוייקט? האם יש לי את הכישורים והנסיון הנדרשים עבור התפקיד?
   שוב, אין שום סיבה שתעשו משהו במדינות עולם שלישי, בין אם בתשלום או לא בתשלום, שבארץ לא היו נותנים לכם לעשות. אם אין לכם נסיון בבניין, אל תלכו לבנות בית ספר. אם אין לכם נסיון בהוראה, אל תלכו ללמד. אתם רוצים לעזור, לא להתנשא, ובטח שלא לגרום יותר נזק מתועלת. ברוב הפעמים העלות השוטפת של ההתנדבות שלכם במקום מסוים יכולה לכסות משכורת של עובד מקומי לפרק זמן משמעותי. אולי לא תקבלו תמונה יפה בפייסבוק אבל היי, פרנסתם משפחה שלמה!

4. כמה זמן אני מוכן להשקיע בזה? והאם הזמן שלי מספיק?
   שוב, תהיו כנים. אם אחרי שלמדתם על הפרוייקט גיליתם שעשייה משמעותית תדרוש לפחות חודשיים אבל לכם יש רק שלושה שבועות להקדיש לעניין, זה בסדר לוותר. קחו בחשבון שרק זמן ההסתגלות והבנת הסיטואציה במדינה חדשה, בטח ובטח במדינה מהדרום הגלובלי, יכול להיות ארוך במיוחד. וזה בסדר.

5. מה אני יודע על המדינה, על התרבות, על האנשים?
   תהיו רציניים. תשקיעו. תלמדו על המקום אליו אתם רוצים להגיע. תחקרו אותו לעומק. אחד ממשפטי המפתח שכדאי להזכיר לעצמנו כל הזמן כשאנחנו מגיעים לארץ זרה, קל וחומר כשמגיעים להתנדב, זה שאנחנו פה כדי לחוות את התרבות. לא כדי לשנות אותה.

חשבתי על זה לעומק וכנראה לא מתאים שאסע להתנדב עכשיו, אבל אני עדיין ממש רוצה לעזור. מה אפשר לעשות?

וואו, מלא דברים!

דבר ראשון, סעו להיות תיירים. התרומה שלכם כתיירים בכל מדינה היא עצומה, ובהרבה מקרים גדולה הרבה יותר מהתרומה הפוטנציאלית שלכם כמתנדבים. הקפידו על תיירות מקיימת ומתחשבת, קנייה אצל המקומיים, מדריכים מקומיים, שמירה על איכות הסביבה וכבוד לתרבות המקומית. בבקשה תקפידו לא לחלק מתנות ובטח לא ממתקים לילדים. ממש חשוב לכם לתרום בכל אופן? צרו קשר עם ארגון מקומי עוד מהארץ, בררו מה הם צריכים, ותעבירו את התרומה דרכם (זוכרים מה שדיברנו מקודם? יצירת תלות? אז פה בדיוק. אותה מחברת תהיה הרבה יותר מועילה ומשמעותית אם תגיע דרך ארגון מקומי שעוסק בחינוך מאשר אם תנתן על ,ידי תייר עשיר שעבר פה לחצי דקה). כמובן שמומלץ לרכוש את התרומה בחנות מקומית ולא להביא איתנו מהארץ וכך לפחות לתרום לכלכלה המקומית.

מצאתם ארגון שאתם ממש אוהבים? מתלהבים ממנו ורוצים לעזור אבל הבנתם שזה לא מתאים שתסעו להתנדב שם? תמיד אפשר לתרום תרומה כספית שהם ממש ישמחו לקבל. אם אין ביכולתכם או סתם לא מרגיש לכם נכון לתרום תרומה כספית, צרו איתם קשר ונסו להבין במה כן תוכלו לעזור. יש לכם אנגלית מעולה? אולי תוכלו לערוך עבורם מסמכים חשובים. אתם צלמים מדהימים? אולי תוכלו לצלם עבורם כמה תמונות מקצועיות שיהיו להם לפרסומים. אתם אלופי העולם בגיוס כספים? בזה תמיד צריך עזרה. אתם אשפי פייסבוק? אולי תוכלו לעזור להם בניהול המדיה החברתית של הארגון.

ובעיקר, עם כמה שזה יישמע מטופש – תלמדו, תחקרו, תתעמקו, תעוררו מודעות, תפעלו לשינוי. אם אתם רוצים להתנדב בעולם כנראה שנחשפתם לדברים שתתפלאו לגלות שלא כולם מודעים אליהם. תדברו על הדברים האלה. תספרו עליהם לאנשים ותחפשו ביחד דרך פעולה עם השפעות לטווח הארוך. אמרנו – אמונות ורגשות טובים וחשובים ובהחלט יכולים להוביל לשינוי. עופו על זה.

*לבינתיים, אם מעניין אתכם לקרוא עוד בנושא (באנגלית) ריכזתי בפינטרסט שלי כמה מאמרים מובחרים. כמובן שמאוד מוזמנים להשאיר שאלות בתגובות לפוסט ועד אז, עוד ברבי אחת לסיום:

View this post on Instagram

A post shared by Barbie Savior (@barbiesavior)

 

כל אפריקה מתרגשת

ואני הכי מתרגשת מכולם.

סתם נו הבטחתי לעצמי שהבלוג לא יהיה פוליטי. אז בואו ואספר לכם על דברים שאני מתרגשת מהם שלא קשורים לביקור מסוים של אדם מסוים ביבשת מסויימת בשום צורה.

בעבר כבר הסברתי לכם קצת על המסגרת שבה אנחנו עובדים ושיטות העבודה עם הקהילה. מה שלא הסברתי זה על תהליך העברת המקל לקהילה והיציאה שלנו מהפרוייקט. הרעיון המרכזי הוא להעביר את האחריות המלאה על הפעילות לקהילה וכך לשחרר את התלות בארגון חיצוני. כמובן שזה לא כל כך ריאלי להעביר אחריות לקהילה של למעלה מ600 איש ולכן בחודשים האחרונים עסקנו (באופן מאוד אינטנסיבי יש לומר) בהכשרת מנהיגים בתוך הקהילה. כל קבוצה עברה תהליך של בחירות מנהיגים מתוך הקבוצה. המנהיגים עברו הכשרה נפרדת של כחודשיים וכעת משנסתיימה ההכשרה התחיל תהליך חפיפה בין הצוות של תבל בצדק למנהיגים המקומיים.

בשבוע שעבר הצוות הקסום שלי ארגן כנס לכל מנהיגי הקהילה על מנת לחגוג את סיום ההכשרות וכן על מנת לעזור להם לתכנן את הכנס הגדול עבור כל הקהילה שאמור ללקרות בעוד חודש בדיוק. חדי ההבחנה שביניכם ודאי שמו לב כבר שיש דמיון גבוה בין התהליך שאני עוברת עם הצוות לבין התהליך שהצוות עובר עם מנהיגי הקהילה. ואכן כך הדבר (זה נחשב לצורה פרקטלית?). אני עברתי איתם תהליך מאוד ארוך ואינטנסיבי של הכשרה, ליווי ותמיכה בארגון כל תהליך המנהיגות ובמיוחד בארגון הכנס, וכעת הם צריכים לעשות את אותו הדבר עם המנהיגים המקומיים. ועם כמה שהיה לקונטרול פריק פרפקציוניסטית שכמותי קשה לא להתערב להם בכלל (והצלחתי!) בתהליך תכנון והפקת כנס המנהיגים, ככה להם יהיה קשה (ואולי אפילו קשה יותר) ללוות את המנהיגים בתהליך ארגון הכנס הקהילתי.

הכנס כולו היה מרגש מאוד. כל מנהיגי הקהילה הגיעו  בזמן (!), היתה הצגה של כל הקבוצות, חלוקת תעודות הוקרה, נאומים, המון לחיצות ידיים וכמובן כמות נאה של שישליק-עז ופנטה לסיום.

עכשיו, התעודות האלה. פפפפפפפפפפפפפפפפפפ. כאילו, שום דבר שעשית בבורונדי לא נחשב אם לא קיבלת תעודה מודפסת על בריסטול בסופו. ויש קריטריונים מאוד קשוחים לסיפור הזה. זה חייב להיות על בריסטול (ולקח לי הרבה מאוד זמן לשכנע שצהוב בננה זה ממש בסדר), חייב להיות A4 (כי למה לחסוך בנייר אם אפשר לא) וחייבת להיות חותמת וחתימה מקורית (שלי, אלא מה) על כל תעודה. בגלל שחלק מהמנהיגים עברו את ההכשרה בצרפתית וחלק בקירונדי, התעודות היו כתובות בשפה הרלוונטית בהתאם. טעות אנוש מספר אחת. טיפ לחיים: אם אתם מתעסקים עם מסמך שגם ככה הולך לעשות לכם צרות, תדאגו שיהיה רק סוג אחד. אחרת, יכול להיות, תיאורטית, שתקנו כמות דפים שתספיק לכל התעודות, אפילו תקנו קצת אקסטרא ליתר בטחון כי לא נולדתם אתמול, אבל אז המדפסת תתחרפן ולמרות ששלחתם בדיוק 39 עותקים להדפסה מהעותק בצרפתית היא פשוט תדפיס ותדפיס ותדפיס ואתם תצאו לרגע מהמשרד ותחזרו ויהיו שם ערמות של תעודות בצרפתית. ואז תעצרו את הכל (יכול להיות שתוך כדי צעקות היסטריות במשרד) ותדפיסו את התעודות בקירונדי אחת אחת כי אתם כבר לא סומכים על המדפסת אבל תגלו שחסרים לכם 22 דפים וכבר אמצע הלילה ויום אחר כך תלכו לחנות דפוס והם ידפיסו לכם את העותקים החסרים אבל בצבעוני וכבר לא יהיה לכם זמן לנשום. אז נגיד כל זה יכול להמנע אם פשוט תדאגו שיהיה רק קובץ אחיד אחד.

וזה עוד לפני שדיברנו על מה קורה אם במקרה שם של מישהו אויית לא נכון.

איזה תמונה מהממת, נכון?

איפה הקאטצ’? הנה הקאטצ’:

מה שלא רואים בתמונה זה את כל מה שקרה מסביב לאירוע הזה.
את העובדה שהוא נערך בחלק מהכפר שבו אנחנו לא עובדים ולכן הרבה מהאנשים שם מעולם לא ראו מוזונגו.
את העובדה שזה היה בשבת בבוקר במתחם של הכנסייה אז כ-ל ילדי הכפר היו שם בשביל שיעורי הדת של שבת בבוקר.
את העובדה שאמיל היה צריך לחלץ אותי מהאוטו כי הוא היה מוקף בילדים שלא נתנו לי לפתוח את הדלת.
את איך שהם רצו אחרי לאן שלא הלכתי אבל ברגע שהסתובבתי אליהם הם נבהלו בהיסטריה וברחו.
ואת אמיל מנסה לגרש אותם מהפריים של התמונה.
עם מקל.
ואתי נכנסת להיסטריה וצועקת על אמיל שיוריד את המקל.
ואת כולם צוחקים כי המוזונגו היסטרית.
וככה זה נראה כשנכנסתי לחדר של האירוע:

מה למדתי?

• אם את יוצאת מרכב שעומד לתקן חניה, תבדקי שהטלפון עדיין בתיק.
• אין מזור לטלפון שעבר עליו ג’יפ.
• הקלות בה אפשר להשיג דברים באמזון היא מדהימה.
• הקלות בה אפשר לבזבז שעות (לא באופן מטאפורי) באמאזון היא לא פחות מדהימה.
• מזל ביש והתנהגות חלמאית מלווים את בני ויניקוב באשר הם בעולם.
• מזל טוב לעודד ויניקוב שסוף סוף קיבל את המוצ’ילה בהודו אחרי שהיא עשתה סיבוב קטן מסביב לעולם. בקרוב פוסט אורח?

עוד חודש אני בארץ.

ד”ש ונשיקות,
גל

אפר ואבק

(או: ברוכים הבאים לעונה היבשה)

תקציר הפרקים הקודמים : הייתי אמורה להיות בבורונדי חצי שנה > קרו כל מיני דברים > הארכתי חוזה > כתבתי פוסט על דברים שאני מתגעגעת אליהם > באתי לביקור בארץ > חיבקתי את כל האנשים שהתגעגעתי אליהם > אכלתי את כל המאכלים שהתגעגעתי אליהם > חזרתי לבורונדי > עומס בעבודה > שגעת > טרפת > כל המועדון כמו צלחת מעופפת > גל קבורה בטבלאות אקסל > בלוג נטוש.

האמת, היו לי מלא תכנונים לפוסטים.
פוסט על זוועות שדה התעופה בהלוך.
פוסט על זוועות שדה התעופה בחזור.
פוסט על כל הדברים הטעימים שאכלתי בארץ.
בכלל, פוסט על איך זה להיות תיירת בארצי שלי.
אפילו שמתי לעצמי תזכורות ביומן לשבת ולכתוב פוסט.
ופיניתי לזה זמן בלו”ז.
אבל כנראה שהיה צריך לקרות משהו ממש מרגש כדי שיופיע הדחף לכתוב. וזה אכן קרה.

אחת הסיבות שהארכתי את שהותי בבורונדי היא שהעוזר שלי, נקרא לו ג1, נאלץ לעזוב את הפרוייקט שלנו, אחרי כמה וכמה חודשים טובים של הכשרה שמטרתה העברת המקל ממני אליו. בנינו מודל ארגוני חדש על מנת שלא נצטרך להתחיל תהליך איתור והעסקה של מישהו חדש לחלוטין וחיצוני לארגון, וחילקנו את אחריויותיו (זאת מילה, בדקתי) של ג1 בין חברי הצוות הקיים.

את כל ענייני הפיננסים קיבל על עצמו בחור מהצוות, נקרא לו ג2, שהוא אחראי, אמין, מסודר בטירוף ועם ראש למספרים אבל אוריינטציה טכנולוגית גבוהה אין. כלומר, את חצי היום הראשון שלנו למדנו בהיכרות עם מונחים כמו Cc, Bcc, והאהוב עליי ביותר שגם לקח הכי הרבה זמן, attachment.
אממה, רצה הגורל ודווקא עבודת הפיננסיים כוללת מערכת יחסים מונוגמית, רצינית וארוכת טווח עם האקסל, וג2, איך לומר, לא היה חבר טוב במיוחד של האקסל. עכשיו, זוכרים מה שכתבתי למעלה? שגעת טרפת צלחת מעופפת אין לי זמן לנשום? אז אתם יכולים לנחש לבד כמה סבלנות היתה לי ללמד אקסל מאפס, ועוד בצרפתית… באיזשהו שלב, כשהעומס כבר באמת נהיה לא שפוי, נזכרתי במודל ההורות האהוב עליי, דהיינו דיג דיג דוג, והושבתי את ג2 מול סרטון מבוא לאקסל בצרפתית ביוטיוב.

תשמעו. אחת ההברקות של חיי אם לא ה- מה שהלך שם עם היוטיוב.
סרטון של 20 דקות הפך לאחר צהריים שלם שבמהלכו ג2 רשם סיכומים על גבי סיכומים (באיזשהו שלב שלחתי אותו לשוק לקנות מחברת מתנה ממני כי הוא רשם על שוליים של דפי טיוטה), ראה עוד ועוד סרטונים, ותרגל את הכל על המחשב. מדי פעם הוא הרים את העיניים מהמסך וזרק אליי איזו קריאת התפעלות של “זה כל כך מעניין” ו”מדהים כמה דברים אפשר לעשות עם התוכנה הזאת” ו(האהוב עליי ביותר)”יש עוד דברים דברים שאפשר ללמוד ביוטיוב?”. כשעה וחצי אחרי שהגעתי הביתה קיבלתי מייל מג2 (שסירב ללכת הביתה בסיום יום העבודה והתעקש להשאר במשרד וללמוד) ובו שתי מילים פשוטות: Thank you.

חברים, אני את שלי עשיתי.

מאז למדנו גם איך להשתמש בוורד, איך עושים חיפוש בגוגל, ויותר מהכל במיוחד ג2 נהנה להכניס לקבצי אקסל כל פיסת נתון פיננסי שקיימת, לחלק לנושאים לפי צבעים, לחשב את הסכום ולשלוח לי בג’ימייל. אם נתעלם מהעובדה שכל הפלא הזה קרה, בכנות, בגלל שלא היתה לי סבלנות לכלום, זה עדיין מדהים אותי כמה דברים אנחנו רגילים לקחת כמובן מאליו. וכמה הדברים הכי בנאליים בשבילנו יכולים להיות עולם ומלואו לאחרים. ואיך לפעמים הענקת ידע שווה כל כך הרבה יותר מכל הענקה חומרית אחרת. חולה על העבודה שלי. חולה.

כל התמונות בפוסט צולמו בזמן ביקור ניחום אבלים שערכתי עם חברת צוות שלי, נקרא לה ג3 (נשבעת לכם שכולם באמת מתחילים בג’!) אצל משפחתה של אחת ממנהיגות הקהילה שלנו שנפטרה במפתיע. בניחום אבלים בבורונדי נהוג להביא חומרי גלם, ובעיקר סוכר ואורז אשר נחשבים למותרות והינם יקרים במיוחד. כמובן שבאותו השבוע פחות או יותר נגמר הסוכר במדינה, אבל לא נשמע כדבר שהמוזונגו תגיע לביקור ולא תביא איתה סוכר ולכן אמיל ואני פצחנו במסע חיפושים נרחב אשר בסופו הצלחנו למצוא לאחר יומיים של חיפושים 2 קילו סוכר במחיר שערורייתי.
במהלך הביקור חבורת הילדים שבתמונות למעלה לא הפסיקו להציץ עלינו. בגדול ישבנו וחיכינו בחדר קטן וחשוך עם עוד 4 תרנגולות (הלוואי, הלוואי שהייתי צוחקת. הלוואי) ועשינו קוקו לילדים עד שאם המשפחה ואחיה הגדול של הנפטרת (הבחור משמאל) הצטרפו אלינו. הבחור מימין, אגב, הוא נהג המונית הלא-מאוד-נחמד שלנו (אפילו מאוד-לא-נחמד, אז מה אם הוא מחייך חיוך יפה) שהוזמן על ידי המשפה להצטרף לסעודה. ג3 כפרה עליה למזלי כבר מכירה אותי, והיא התנצלה בשמי מראש והזהירה אותם שכנראה לא אוכל הרבה כי כבר אכלתי צהריים באותו יום (מה שהיה נכון אגב), מה שהרוויח לנהג עוד ערמה מכובדת של שעועית להנאתו הרבה.

בסך הכל היתה חוויה עצובה מאוד, אבל גם נעימה ומחזקת, שהזכירה לי מאוד, ואני בטווחה שגם לכם בשלב הזה, את המנהגים שלנו בעת ניחום האבלים. עת יציאתנו חזרה הביתה התעקשה אם המשפחה לתת לנו מתנת תודה על הביקור וכך מצאתי את עצמי מחבקת כרוב במשך כל הנסיעה חזרה.

מה למדתי?

• העונה היבשה בבורונדי משמעותה אבק. הרבה אבק.
• בעיקר בקנה הנשימה שלי.
• ועל השיער.
• כמות הטינופת שאני מסוגלת ליצר בשבוע, עם דגש על 48 השעות לפני שמגיעה המנקה שלי, היא אסטרונומית.
• כשעצובים, כולנו עצובים אותו דבר. אנחנו אפילו מתאבלים אותו דבר.
• והכי חשוב: למדתי מה זה לאבד חבר. (עריכה לבקשת הקהל: הנה מה שאני כתבתי בנושא) מה שמוביל ללקח הבא:
• תמיד, אבל תמיד, תמצאו זמן לשתות את הקפה ההוא שאתם כבר שנים אומרים שתשתו עם מישהו. באמת.

אוהבת באלפים,

גל.

?למה את הכי מתגעגעת

שאלה טובה.

אני מתגעגעת ללקחת דברים כמובנים מאליהם.

לא לדאוג לגבי החשמל ולתכנן את העבודה על הלפטופ לפי דקות, לא לחשב את שעות ועוצמת השמש כדי להבין כמה זמן להשאיר את הפלאפון בחשמל, ולא להסתובב עלי עם תחנת ממסר קטנה ועם 5 כבלים שונים.

וגם: לראות סרטון ביוטיוב בידיעה גמורה ובשלוות נפש שבטוח אזכה לראות את הסוף שלו.

אני מתגעגעת לכבישים סלולים באספלט, ולנסיעה של יותר מ20 דקות ברצף בלי מחסום משטרתי, ולרדיו.

יואו כמה שאני מתגעגעת לרדיו.

אני מתגעגעת לגשם שמעלה אסוציאציות שקשורות במרק ושמיכות ושוקו חם וקרמבו וסוודרים ומגפיים, ולא למחשבות שקשורות להאם הדרך תהיה חסומה או לא, אם תהיה מפולת בוץ, אם הכביש ייסחף, אם החשמל ייפול.

אני מתגעגעת למכונות כביסה.
ולריח של מרכך.

אני מתגעגעת לאוכל, כמובן.

למוצרי חלב, בעיקר לקוטג’,
לביצת עין שלא מסוכן להשאיר בה את החלמון נוזל,
לפטרוזיליה וכוסברה וטימין וזעתר,
למלפפונים,
לגרעיני חמניה וגרעיני דלעת ולשומשום,
לבורקסים מהסופר עם עגבניה ומלפפון חמוץ בשישי בצהריים,
לכובנה של סבתא רחל בשבת בבוקר,
לעוגיות של ספתא נעה בכל שעה של היום,
למקרונים אדומים,
לשניצלים,
לכרובית וברוקולי וקישואים,
לתפוחים,
לרוגעלך,
לנס קפה עם טיפה חלב,
והכי אני מתגעגעת לחמאה.

אני מתגעגעת לזרות.

ללכת ברחוב בלי שאף אחד יסתכל עליי,
לעבור במקומות ציבוריים בלי שיצעקו לי וישרקו לי,
להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’ בלי עדר של ילדים שעוקבים אחריי,
לנסוע לאנשהו בלי שכל העיר תדע שאני לא בבית,
ולהשאר בבית בלי שאף אחד ידפוק לי על הדלת.
אני מתגעגעת לנסיעה באוטובוסים עירוניים בלי שלאף אחד יהיה איכפת שאני קיימת,
לקנות קפה או מאפה או מחברת או אבוקדו בלי שזה יהיה הדבר הכי מרגש שקרה למוכר באותו יום.
אני מתגעגעת לזה שאף אחד לא ייגע בי בלי לבקש רשות קודם.

אני מתגעגעת לבגדים שלי.
אני מתגעגעת לברכיים שלי ולכתפיים שלי שמכוסות כבר שישה חודשים כמעט רצופים, לחולצות לבנות, חולצות פסים, מכנסיים קצרים, שמלות חגיגיות ותכשיטים ולסדר את השיער ואולי אפילו להתאפר. אני מתגעגעת ללהסתובב בעולם בפיג’מה.

אני מתגעגעת לתל אביב.

אבל יותר מהכל אני מתגעגעת לאנשים.
לאנשים, ולרגעים הכי פשוטים ובנאליים עם האנשים האלה.
לשגרה.

למשפחה שלי,
קפה אחרי הצהריים בגינה של ההורים,
ויותר טוב אם תהיה שם גם לפחות דודה אחת,
ארוחות משפחתיות שנקבעו שבועיים מראש,
ארוחות משפחתיות שנקבעו בהתראה של יום וחצי,
השקט בדירה של סבתא אחרי שכל הילדים ירדו לשחק בגינה,
התחרדנות על השמיכה בשמש בחצר של סבתא אחרי הכובנה,
סיפורים של סבא על הפלמ”ח, על תל אביב של פעם, על מסעות בעולם,
ארוחה רנדומלית של לחם וממרחים ועגבניה פרוסה עם האחים שלי,
רביצה חסרת תועלת בסלון אחרי ארוחת שישי עם האחים שלי,
להתפקע מצחוק עם האחים שלי,
טוב,
כל סיטואציה עם האחים שלי,
ואם אפשר אז גם עם האחיינית.

לחברים שלי,
לקפה ומאפה שנבחר בקפידה אחרי מחקר מעמיק בטיים-אאוט,
אבל גם לקפה וקוראסון חלבה בסוקולוב בהרצליה,
לישיבה על ספסל בכיכר רבין ולהתלבט איפה לאכול,
לגלידה באניטה ולשיחות מטופשות על מרפסות בפלורנטין,
למרפסות באופן כללי,
ללאנצ’ באמצע היום,
לנסיעה באוטו ועצירה בתחנות דלק,
לצפייה בסרטים דוקומנטריים תוך העברת ביקורת על האנושות ונשנוש של כל מה שהיה במקרר,
לג’ין וטוניק עם מלפפון, דליים של פופקורן והרים של צ’יפס,
לדגימה מבוקרת של כל מקום חדש שנפתח בעיר ובמיוחד אם יש שם קינוחים,
לקחת בירה ופותחן ולשבת על החוף בתל אביב אבל קרוב ליפו ולבהות בשקיעה,
ללכת לקולנוע,
לנסוע לבקר את אלה שגרות רחוק ולארח אותן כמו תיירות כשהן באות לעיר,
להיות דודה של כל הילדים שלהן,
לבשל ביחד ארוחות ערב,
לשתות יין,
להרדם אצלם על הספה.

הייתי אמורה לחזור עוד שבועיים אבל בבורונדי כמו בבורונדי השגרה היא שאין שגרה, דברים השתנו לטובה ולרעה ואחרי שכבר במשך תקופה הסתמן שאצטרך להשאר טיפה מעבר למתוכנן, השבוע הדברים נסגרו באופן רשמי ואני נשארת בבורונדי עד תחילת אוגוסט.

אבל אני כל כך מתגעגעת, שאני באה לבקר עוד שלושה שבועות בדיוק.

נתראה בקרוב,
גל.

לו הייתי רוטשילד

הלו הלו,

אני תוהה אם יש אפשרות, אפילו בראש שלי, שלא אתחיל פוסט בהתנצלות על זה שעבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. ככל שאני מנסה לחשוב על זה אני עוד לא מצליחה לשים את האצבע על מהם הדברים שמושיבים אותי לכתוב. לפעמים קורה משהו שאני פשוט חייבת לפתוח את המחשב ולספר עליו לכל העולם, אבל לפעמים אני מושיבה את עצמי בכוח לכתוב רק כי עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם הקודמת שכתבתי. מאז שפתחתי את הבלוג למדתי שגם בבלוג, כמו בחיים, יש רשימת מטלות שמחכות לביצוע ויש בינתיים את החיים שקורים וגם עליהם אני רוצה לספרץ ואז יש את דילמת הלחם הידועה  – אם יש לחם בפריזר, וקנינו לחם טרי, האם נאכל מהלחם הטרי או שמא נקפיא אותו ונפשיר את הישן? (לא? רק אצלנו היא ידועה?). בקיצור, אני בוחרת בלחם הטרי. לא, אמא, אני לא אומרת שאת לחם ישן. אני רק אומרת שהאינטרנט בבורונדי כל כך איטי שאלוהים יודע כמה זמן ייקח לי לסיים למיין את התמונות מהספארי.

אז מה קורה בחיי היום יום בבורונדי? לא הרבה ויותר מדי. התחלתי להסתובב יותר ויותר עם המצלמה החדשה שלי, וזה יוצר דינמיקות ממש מעניינות עם הקהילה. פחדתי מאוד שהם יסתייגו מהמצלמה, אבל קרה בדיוק ההיפך (ולראיה כל התמונות בפוסט). הם מאוד מתלהבים, מבקשים להצטלם, וכמובן מבקש שאדפיס להם את התמונות במתנה. בכלל, הם מאוד אוהבים לבקש פה. וזה קשה לי נורא. את מן הסתם רוצה לעזור לכולם אבל את לא באמת יכולה לדעת איפה זה יתחיל ואיפה זה ייגמר. ברור לי שהמצב הכלכלי שלי הרבה יותר טוב משל כולם כאן, אבל עדיין התפיסה היא שאני מיליונרית והציפיות הן בשמים.

לפני החגים כל העובדים מבקשים הלוואות כי הם צריכים את זה לאירוע המשפחתי, לכובסת שלנו (זה לא מצחיק, תנסו אתם לכבס בגיגית ואז תקראו לי מתנשאת טוב?) היתה הטבלה לבן שלה והיא ביקשה כסף לארגון, לאשתו של אחד השומרים התפרצה מלריה והוא ביקש כסף לתרופות. מה שמדהים אותי המון פעמים זה הפער בין ההכנסה של אנשים למחויבויות החברתיות שלהם. כלומר, לאנשים פה אין שקל לחיות אבל הם חייבים להטביל את הבן וחייבים לארגן ארוחה לכל האורחים וחייבים לשלם לכל מי שמגיע מרחוק על הסיעות והאירוח (לא צוחקת) וחייבים לקנות מתנות לחגים. זה היה מאוד משונה וקצת מתסכל לראות את הכובסת שלנו מתוקתקת עם בגדים חדשים ושיער חדש ולדעת שהכסף שהיא התחננה אליו הלך על זה, אבל גם הזכרנו לעצמנו שאין לנו שום יכולת להבין באמת את הלחצים החברתיים של החברה הזאת שכל כך שונה משלנו ולפעמים גם כל כך דומה.

אז מה עושים? שאלה טובה. אני משתדלת לתת הלוואות ולא תרומות, או לפחות למתג את התרומה כהלוואה על אף שאת יודעת שזה לא יחזור. משתדלת ככל האפשר לשמור את זה דיסקרטי כי אחרת כל העיר תגיע (למרות שכבר ככה כל העיר תגיע, אנשים באופן די חופשי דופקים לנו על השער ומבקשים כסף). מגבילים את העזרה לאנשים שקרובים אלייך (לפעמים אני תוהה אם זה כי איכפת לי מהם יותר או כי אני תלויה בהם יותר) ומנסים למצוא דרכים אלטרנטיביות לעזור. אחת הדוגמאות היא לכך שאני גרה בבית עם תינוק. סיפרתי את זה כבר?

אז יום שבת אחד השומרת של הבוקר, שאני הייתי בטוחה שהיא ילד בן 14 בכלל, באה וביקשה להביא את התינוק שלה ביום ראשון כי אין לה מי שישמור עליו. אנחנו אמרנו שברור שזה בסדר גמור, ועד היום אנחנו לא בטוחות אם אנחנו לא הבנו אותה או היא לא הבינה אותנו אבל מפה לשם כבר חודשיים יש אצלנו תינוק בין 7:00 ל16:00. עכשיו ב99% מהזמן זה הכי משמח אותי ואני הכי גאה בעצמנו כמעסיקות ולמה שלא כל האמהות תבאנה איתן את התינוקות לעבודה ואיזה פמיניסטיות אנחנו וכל הג’אז הזה. ה1% הוא כשיורד גשם זלעפות ואני דופקת על השער בהיסטריה כדי שהיא תפתח לי אותו ואוכל להכנס אבל זה לוקח לה כמה דקות טובות (שמרגישות כמו שעות כי גשם זלעפות, כן?) כי  היא בדיוק מניקה. אוקיי אולי יש עוד 1% בשבת בשבע בבוקר כשהתינוק בוכה.

 מה למדתי?

• לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שאני עושה מעשה טוב ואין צורך להוציא עצבים על התינוק. שבוכה. בשבת. ב7:00.
• את לא יכולה לעזור לכולם, אבל בעיקר את לא יכולה להסביר את זה שאת לא יכולה לעזור לכולם.
• התחילה עונת הדלעות!
• עם זאת, יש סיבה שבארץ מוכרים אותן בפלחים קטנים.
• אפשר לאכול דלעת כל יום במשך שבוע ולא ולמות.
• עם זאת, פעם הבאה בואי נתלהב פחות מירקות חדשים בשוק, טוב?
• ומעל הכל: למדתי (שוב) שתכניות לחוד ומציאות לחוד. אבל על כך בפעם הבאה.

נשיקות,

גל

אין אדם הזקוק לחופשה

יותר מאדם אשר הרגע חזר מחופשה (דורון ויניקוב, 2009).

היוש,

ובכן, כמו שניתן להבין מהכותרת, הייתי בחופש. ועוד איזה חופש. ואפילו לקחתי איתי את המחשב כדי שאוכל לעדכן את הבלוג לפני היציאה לחופש, ואז באמצע החופש אחרי זנזיבר, ולפני הפגישה עם ההורים, ואז אחרי הטיול עם ההורים לפני שאני חוזרת לבורונדי ומפה לשם חזרתי לפני שבוע והלפטופ שלי זכה לטיול מאוד נחמד בטנזניה בלי לצאת מהתיק אפילו פעם אחת (אוקיי, פעם אחת, אבל זה היה למטות עבודה ואני עדיין מכחישה). החזרה מהחופשה עברה בקלות יחסית, בטח ובטח בהשוואה למה שחששתי שיקרה, אבל עדיין טרם הצלחתי להביא את עצמי ללכתוב בבלוג (או לעשות עוד כמה דברים חשובים שדורשים ממני ישיבה מול מחשב שלא לצרכי חישוב תקציב והכנת הזמנות לאירוע קציר תפוחי האדמה). וגם ברגע זה ממש – אני פחות או יותר מושיבה את עצמי בכוח וכותבת על אוטומט בלי להיות בטוחה על מה אני הולכת לכתוב. נראה לי שאתחיל במקום הכי בטוח – זנזיבר.

שלמות. גן עדן. חלום. אין מספיק מילים לתאר את המקום הזה. מתכנים חופשה לזמן הקרוב? בטלו את כל התכניות שלכם וסעו לזנזיבר. ברצינות. אם כי שלא יהיה לכם ספק שההגעה היתה רצופת תלאות. הטיסה שלי מקיגומה לזנזיבר הוזמנה לשבת בבוקר, והכל היה מתוכנן טיפ טופ כך שאשן בקיגומה בלילה שלפני. גבול בורונדי-טנזניה נסגר בחמש (רשמית בשש, אבל מדובר באזורי זמן שונים ויש יותר מחצי שעה נסיעה בין מעבר הגבול הבורונדיאני לטנזני. אגב לאף אחד אין מושג לאיזו מן המדינות שייך השטח שבין מעברי הגבול) ואני ירדתי מהכפר בשש בבוקר על פי התכנון הבא: שעה וחצי נסיעה למשרד (שבע וחצי) חמש שעות עבודה במשרד (שתיים עשרה וחצי) שעתיים אריזה (שתיים וחצי) חצי שעה נסיעה לגבול הבורונדיאני (שלוש וחצי) החתמת דרכון בצורה הידנית האיטית ביותר בעולם ואז חצי שעה נסיעה לגבול הטנזני (ארבע וחצי). כמובן שסיימנו במשרד רק לקראת אחת וחצי, שוין, נוותר על ארוחת צהריים, אבל אז גיליתי שהמפתח לבית לא נמצא ברשותי. אלכסנדרה מחוץ לעיר, ואני הרמתי חצי מהארגון שלה על הרגליים כדי למצוא את האדם עם המפתח ספייר. שעה וקצת המתנה (ובכי היסטרי) שכבודו יחזור מהפסקת הצהריים, וקצת לפני שלוש הגעתי הביתה עם צרור מפתחות שבתקווה אחד מהם הוא המפתח ספייר רק כדי לגלות שבכלל השארתי את המפתח בדלת 30 ומשהו שעות קודם. מפה לשם היו לי 20 דקות לארוז (רוצה לומר: לזרוק לתוך התיק של אלכסנדרה את כל מה שיכולתי לחשוב עליו) וברגע האחרון צלחתי את מעבר הגבול.

בשבת בבוקר הגעתי לשדה התעופה בקיגומה, שהוא בעצם כביש עם סככה קטנה ליד, והמראתי לדאר-א-סאלאם. בדאר שלחו רכב קטן מדי לאסוף את הנוסעים מהמטוס כך שנותרנו אני ועוד בחורה ממתינות בחום מתחת לכנף המטוס בעודנו בוהות בערגה בטרמינל שנמצא בדיוק 50 מטר מאיתנו בצד השני של מסלול ההמראה. בשלב מסוים מישהו נשבר ואמר לנו שאנחנו יכולות לחצות כבר ברגל רק שבאותו רגע מישהו במגדל הפיקוח גם נתן אישור המראה ובואו נגיד שזה הכי מהר שרצתי בחיים שלי. כמעט ונפגע. אקצר לכם את תלאות המתנה בשדה תעופה לא ממוזג ב40 מעלות חום כי מה שהכי חשוב זה שבסוף היום הזה נחתתי בזנזיבר. הו, זנזיבר. כמה אושר. התחלתי את ההרפתקה בסטון טאון שהיא העיר הכי מיוחדת שהייתי בה בחיי. מן עירוב של מזרח אפריקה עם הודו עם ארצות ערב. כל כך יפה שהיה לי ברור שהלילה שתכננתי להעביר שם לא מספיק (מה גם שפינקתי את עצמי במלון השווה ביקום) וישר החלטתי לוותר על לילה אחד בחופים והזמנתי לילה נוסף במלון ללילה האחרון שלי באי. אחת ההחלטות החכמות.

מכיוון שהדבר העיקרי שאני מחפשת בטיולים שלי הוא אוכל (מזמן הפסקתי להכחיש את זה) הוצאתי את עצמי באותו ערב למסעדה עליה קיבלתי המלצות טובות. המארחת לא כל כך ידעה להתמודד עם העובדה שבאתי לאכול שם לבד (ועוד הזמנתי יין!) והיתה חוויה בהחלט מעניינת. אבל טעימה. לאללה. בבוקר שמתי פעמיי אל הדאלה-דאלה, התחבורה הציבורית המקומית, כדי לנסוע לחופים. כשהגעתי לחניון היתה משאית אחת מלאה ואחת עם חמישה אנשים. בתומי חשבתי לעלות על זו שיש בה מקום אבל הסדרן הבהיר לי שמקומי על המשאית המלאה. עכשיו, אני לא מתכוונת למלאה באופן מטאפורי. היא היתה מלאה. ועומדים מאחורי חמישה גברים זנזיבריים ומחכים שאעלה, ואני באמת לא מבינה לאן אני אמורה לעלות. בסוף נדחקתי בפינה עם שתי הרגליים על המושב (כמובן שלבשתי שמלה, כמה חובבני מצידי) ועוד המשיכו לעלות אנשים אחרי. ואז עוד כמה אנשים, תרנוגולות ושקי אורז בכל תחנה בה עצרנו בדרך. הנסיעה לא היתה ארוכה מדי (ואפילו האדם שהיה דחוס מתחת לכף רגל שמאל שלי חלק איתי את קנה הסוכר שלו) ובסופה הגעתי ליעד הנכסף – נונגווי.

נונגווי הוא החוף הצפוני ביותר בזנזיבר. יפה בטירוף וגם לא כל כך יקר. אממה – עמוס לענפה בביצ’בויז. בטרם תדמיינו לכם גולשים חסונים עם בלורית בלונדינית, פה מדובר בעשרות בחורים מקומיים שמנסים למכור לך דברים. ברמה שאי אפשר להעביר יותר מארבע דקות על החוף בשקט (בלי להגזים). וזה לא רוכלי תכשיטים-סטייל-הטיילת-באילת, אלא יותר סוכני נסיעות, יחצ”ני סירות דיג ונערי שעשועים שלא משנה כמה אתכחש לזה אני די בטוחה שיש נשים שמשלמות להם עבור שירותיהם בחדר המיטות. והכי גרוע – הם כולם קוראים לך סיסטר. עכשיו, כל מי שמכיר אותי יותר משעתיים יודע שהסיבולת שלי לאנשים נחמדים מדי היא ממש נמוכה, בטח ובטח אם מדובר באנשים שאני לא מכירה ועוד קוראים לי אחותי. הם סירבו באופן תקיף להאמין לי שאני לא מעוניינת בשום אטרקציה (יש לי 3 ימים בחופים ואני הולכת להתבטל כמו שאף אחד עו לא התבטל מעולם!) ושאני לא צריכה עזרה למרוח קרם שיזוף על הגב (אולי בזה דווקא כן הייתי צריכה עזרה עם כמה שנשרפתי). סיסטר, וואט אר יו דואינג טומורו? נו סקובה דייבינג? וואט אבאוט פישינג? נו? וואט אבאוט פארטי? או סיסטר יו אר סו ביוטיפול מייבי יו ביי מי וואן דרינק? גם כשאת שוכבת על החוף עם משקפי שמש, כובע, ומעמידה פני ישנה כל שלוש דקות אחד מהם נעמד מעלייך ומתחיל בסשן של “הלו סיסטר” ולא הולך, כאילו את לא שומעת אותו “הלו? הלו? סיסטר קן יו לוק אט מי?”. בואו רק נגיד שאני מאוד מאוד גאה בעצמי שלא הורדתי לאף אחד סטירה. בשלב מסוים איתרתי את המסעדה עם הקוקטיילים הכי זולים והכי מוגזמים על החוף ופשוט עברתי להתנחל שם.

אחרי נונגווי נסעתי לחוף פאג’ה הקסום ונטול הביצ’בויז, שנראה שונה לחלוטין בכל שעה של היום עקב הגאות והשפל הלא נורמליים שיש שם (ראו תמונות למטה). בפאג’ה גם זכיתי לשמוע את המשפט האלמותי “אה את יהודייה, את בטח ממש אוהבת כסף!” מבחור שניסה להתחיל איתי. לא ככה, חמוד. לא ככה. הדבר הגאוני ביותר בפאג’ה, לדעתי לפחות, הוא בית קפה משובח פלוס פלוס שיושב ממש על החוף עם ערסלים וכריות. קפה קר, ספר, כריך רוסטביף, ים. מה בחורה צריכה יותר? מפאג’ה חזרתי ללילה אחרון בסטון-טאון וביליתי כמעט 24 שעות בלחקור אותה לעומק עד שהמראתי לי אל עבר שדה התעופה קילימנג’ארו כדי לפגוש את משפחת ויניקוב ולצאת לספארי של החלומות, ועל כך בפוסט הבא.

מה למדתי?

• לא משנה איפה בעולם ובאיזו סיטואציה, ישראלים לעד ישאלו אותך כמה שילמת.
• ואז יספרו לך שהם שילמו פחות.
• תמיד תשאלי אם הדג מהיום.
• אין באמת דרך לא להישרף בגב כשאת מטיילת לבד.
• אם את רואה המון מקומיים עומדים בתור כדי לאכול משהו – תעמדי שם גם!
• את תמיד יכולה לארוז חצי ממה שתכננת לארוז (בהנחה שיש לך זמן לארוז).
• באותה נשימה – אני זקנה מדי למוצ’ילה. מעתה – הבו לי טרולי.
• אין שום דבר בעולם שמשתווה לאושר של לראות את הויניקובים אחרי ארבעה חודשים. כלום.

בינתיים, אמא אמרה שאין מספיק תמונות שלי בבלוג (יותר נכון אין בכלל תמונות שלי בבלוג חוץ מהתמונה שלי באוטובוס אחרי שהקיאו עלי) ולכן קבלו סלפי של אושר על חוף הים:

נשיקות,

גל.

שימפנזים וגעגועים לימים פשוטים יותר

הלו הלו,

בשבוע שעבר יצאתי להרפתקה וחציתי את הגבול לטנזניה (פוסט עמוס תמונות לפניכם).

התארגנו ביחד קבוצה של חברים (טוב, אוקיי, היתה התארגנות וצירפתי את עצמי באלגנטיות) ונסענו לסופשבוע בעיירה קיגומה (KIGOMA) אשר בעברה השני של הגבול. קיגומה נמצאת בצפון מערב טנזניה וחרף פנינת החן שהיא, העיירה לא מאוד מתויירת כיוון שזה לא בדיוק בדרך לשום דבר. כלומר, זה בדרך לבורונדי, אבל אני לא מכירה הרבה אנשים שרוצים להגיע לבורונדי. בכל אופן – פנינת חן. כל ההתארגנות לקראת הנסיעה כללה הרבה מאוד דרמות שאין לי כח להכנס אליהן (אבל בחיי שאנשים מסויימים פשוט ממשיכים להתנהג כאילו הם בתיכון גם כשהם נושקים לגיל שלושים) והרבה מאוד סיטואציות מתישות שכמעט גרמו לי כבר לוותר (מכירים את זה שאתם עם קבוצה של חברים ולא מצליחים להחליט לאן ללכת לארוחת ערב, וזה לא שבאמת יש בעיה פשוט שאף אחד לא מסוגל לקבל החלטה ואז נכנסים למעגל מרושע כזה של “לא יודעת”, “לא איכפת לי” והאהוב עליי “מה שתחליטו אני זורמת”? אז כזה. רק באקסטרים. ובאנגלית. ג’יזס). לשמחתי הגדולה מאוד לא התייאשתי כלל, ובסופו של דבר בשעות הערב הגענו לחוף ג’ייקובסון אשר בעיירה קיגומה ונראה ממש בדיוק כך:

לא רע בכלל, הא?

בבוקר קמנו לקול קריאות “זברה!” ורצנו החוצה למצוא את ארבע החבובות הללו בוהות בנו בשאננות. כעבור חמש עשרה שניות בדיוק התחלנו לרוץ לכיוון השני כי הזברונצ’יק (איך קוראים לבייבי זברה? עיר?)  בתמונה היה טיפה סקרן מדי ואמא שלו כנראה לא כל כך זרמה על הסקרנות שלו ומפה לשם ארבע זברות שועטות לכיווננו וגל רצה בכפכפים אל עבר הלא נודע. רצינו להכנס למתחם המגורים ולסגור את השער רק שבינתיים קבוצת קופים ענקית פרצה לנו למטבח והשתלטה על מתחם המגורים לארוחת בוקר פרטית משלהם, וכך מצאנו עצמנו עומדים ובוהים באוויר ומחכים שחיה זו או אחרת תתייאש ותתן לנו לזוז.

את היום הראשון של החופש העברנו בעיקר בבטן גב על חוף האגם בסידורים בעיר (כי למה לעזאזל אף מדינה שאני מבקרת בה בחודשים האחרונים לא מסוגלת להנפיק כרטיס סים בפחות משלוש שעות) ובהכנות לקראת היום הגדול והאטרקציה העיקרית של הנסיעה שתוכננו ליום המחר- הפלגה בסירה עם עלות השחר אל עבר פארק גומבה (GOMBE) כדי לראות שימפנזים.

עצירה מתודית בטרם אתחיל לספר לכם על חוויות הפארק – פארק גומבה הוא הפארק של ג’יין גודול. מה זאת אומרת מי זאת ג’יין גודול? ג’יין גודול! חוקרת השימפנזים המפורסמת ביותר בעולם, האישה שאת הספר שנכתב עליה לקחתי מסבא בסבתא בערך בגיל תשע וסביר להניח שהיתה תקופה כזו או אחרת שכשאלו אותי “מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?” אמרתי “חוקרת שימפנזות”.וגם אם לא אמרתי את זה, חשבתי את זה בלב. בכל אופן, מדובר באישה מדהימה ומעוררת השראה ומבחינתי היה מדובר בלא פחות מהגשמת חלום ילדות והתרגשתי לקראת הסיפור הזה כמו ילדה בת תשע.

עכשיו, תמיד חשדתי שבהגשמת חלומות ילדות עלול להיות כלול כאב מסוים אבל את זה באמת שלא צפיתי.

אני בהיותי אני כמובן נפלתי איך שעליתי על הסירה ונתתי לקרסול ימין שלי סיבוב יפה יפה לתחילת היום. אחר כך חיכינו 40 דקות על הסירה לזוג שלא התעורר בזמן. אחרי הפלגה של קצת יותר משעתיים (במהלכה ראינו בבונים, לעיל) הגענו לפארק הלאומי לגלות שהם לא מקבלים תשלום במזומן (!) ושרק 3 מתוך 12 האנשים בקבוצה הביאו איתם את כרטיס האשראי (וכך מצאתי את עצמי הופכת למלכת הכיתה כי לשם שינוי לא שכחתי את כרטיס האשראי שלי בשום מקום). אבל כל זה היה כלום ושום דבר לעומת מה שעמד לפנינו בלי שידענו. מסתבר ש”הליכה של כשעתיים על מנת לאתר את השימפנזים ביער” פירושה “טיפוס בשיפוע של 75 מעלות כאשר ככל שעובר הזמן השימפנזות מתקדמות עוד ועוד במעלה ההר ובהצלחה לכולנו”. התמונה הבאה צולמה בשלב שבו אני חשבתי שאנחנו ממש קרובים (התחלנו את הטיפוס מהחוף כן?) אבל הייתי כה תמימה:

לכל אורך הסיור כל קבוצה צמודה למדריך שמתקשר עם מאתרי השימפנזים (עבודת החלומות #852) בקריאות סטייל טרזן. הודות לקרסולי המסובב הצטרפתי לזוג חברים בקבוצת ההליכה האיטית (היא בהריון בחודש השישי) ולגמרי לקחנו את הזמן בדרך למעלה. מה שלא היה חכם כי כאמור ככל שלוקח יותר זמן כך השימפנזים רחוקים יותר. בערך בשלב שבו צולמה התמונה המדריך שלנו צעק משהו לכיוון מאתר השימפנזות וכשנשמעה התשובה הוא לא היה בטוח מאיפה הגיע הקול ושאל אותנו לדעתנו. פה חשדתי. מכאן התחילה, באופן הכי מילולי שאפשר, סאגת זחילה-מתחת-לשיחים-טיפוס-על-ענפים-קוצים-במרפקים ואין ספור התכופפויות מהן כשלתי בלהזדקף כי התיק שעל גבי נשאר תלוי על הענף מתחתיו זחלתי. כל. פעם. מחדש. בשלב הזה אני כבר דוחפת במעלה ההר בחורה בחודש השישי בעודי עם הרבה ענפים בשיער ומעט דמעות בעיניים ובעיקר חשק עז להכאיב למדריך הדביל שלנו. היה קשה, מתיש, כואב, מתסכל ומייאש. אבל אז קרה הפלא הבא:

ומהשלב הזה, חברים, באמת ששום דבר אחר כבר לא היה חשוב.

היצורים האלה מדהימים. מ-ד-ה-י-מ-י-ם. כן, זה היה חלום של ממש עבורי והתרגשתי כמו ילדה קטנה אבל גם בלי כל תועפות הערך הסנטימנטלי שהשלכתי על הסיפור הזה, זה פשוט לא נורמלי לעמוד במרחק כמה מטרים מהיצורים האלה ולבהות בהם מעבירים את חייהם ביער בניחותא.

בהתחלה היינו באזור די סבוך והיה ממש צריך לאתר אותם בתוך השיחים.

אבל אחרי עוד קצת הליכה התמזל מזלנו (מאוד) והגענו לחורשה קטנה שבה ישב שבט שלם של החבובים האלו (היכונו למבול תמונות!).

חלקם שיחקו על העצים:

רבים מהם פלו כינים:

מי מביניהם שעשו זאת באינטימיות יתרה:

וחלקם פשוט ישבו על העצים ובהו בחבורת המוזונגו המשונים:

ובעוד נשימתי נעתקת ונפשי נפעמת לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן “איך לעזאזל אנשים יכולים לראות את היצורים המדהימים האלה ועדיין לא להאמין באבולוציה?”.

מה למדתי?

למדתי שחרף היכולת הבאמת מופלאה שלי ליפול יש לי גם יכולת מופלאה לא פחות להתגבר על אתגרים שנראים לי בלתי אפשריים,
למדתי שאינטראקציות חברתיות הן לא תמיד פשוטות גם כשאת חושבת שכבר התמקמת כראוי חברתית,
למדתי לתת הזדמנות לאנשים חדשים אפילו אם הם לא האנשים איתם תכננתי להעביר את הזמן,
ולמדתי (או נזכרתי) שוב כמה החברים שלי בבית הם קסומים ונפלאים וכמה אני אוהבת אותם, וכמה לפעמים הגעגועים הם לא למשהו או למישהו מיוחד, אלא לפשטות שבקשרים עם האנשים שמכירים אותך ואוהבים אותך באמת.

נשיקות המון,
גל.